תוכן

יט) והענין הוא, כי יש אל היצירה, ב' מיני חיות ושפע: הא' לצורך עצמו, ונקרא שארה. והב' הוא לצורך העשיה, המכסה אותו, ונק' כסותה. משא"כ בעולם העשיה, שהוא התחתון שבכל העולמות, ואין תחתון ממנו שיכסה אותו, ולכן איננו צריך חיות לצורך כסותה, אמנם חיות לצורך עצמו בלבד, והוא הנקרא שארה. וזהו סוד לשון שארה, המכונה אל המזון, כי הוא לשון שירים שיורים, כי באצילות כל הבחי' שבו, הם פרצופים שלמים. ובבריאה, יש שלימים, ושאינם שלימים. וביצירה יש בו חסרון יותר מזה, כמו שיתבאר. אבל בעשיה, לא יש בה תקון גמור בפרצופיו, אמנם מה שנשתייר לה, הוא בחי' הראשונה הגרוע מכולם, שהוא סוד היותם ג' כלילן בג', הנקרא אצלינו בחי' עיבור ראשון. לפי שתועלת הנמשך מן הזווג הנעשה לצורך בחי' זו, איננו מספיק רק לצורך הכרחי, של חיות ומזון בהם עצמם, בבחי' שעור המצטרך אל חיות ומזון העובר שבמעי אמו ולא יותר. ואמנם כי ענין הכסות הזה אשר ביצירה, הוא בבחי' הכלים של עולם העשיה, לא בבחי' העצמות שבהם.